ירח טוקר - כשסבתא השתיקה אותי
ירח טוקר (צילום: ריקי קנטרוביץ)

יום השואה בעבור כל אחד מאתנו הוא יום היסטורי, יום של זיכרון והנצחה, כאב וסולידריות כללית של העם היהודי. השואה האיומה פגעה בכולנו. כל אחד מכיר ניצול שואה ולכל ניצול שכזה הייתה פעם משפחה שלמה או חלקים ממנה אשר אבדו באותם ימים שחורים באירופה של גרמניה הנאצית.

בתקופות רבות של עמנו היו פוגרומים ואסונות כבדים מנשוא, העם היהודי הוא העם הקטן והסובל מכל העמים אך גם שרידותו מופלאה וקשה להבנה טבעית. מיליונים נכחדו ונעלמו להם בתנורי הגזים, באינקוויזיציות, גירוש ספרד, מסעות צלב, ובפוגרומים ההיסטוריים הידועים, רק בגלל היותם יהודים. אך תמיד היו גם יהודים ששרדו והמשיכו את זכרו של עם ישראל ומורשתו, למרות הכול.

אחת השאלות הנשאלות יותר מכל, היא במה חטאו ובמה פשעו אותם קדושים וטהורים שעלו השמימה בדרכים כה קשות ואכזריות. על קושיה זו נכתבו ונאמרו אינספור מילים, וכמדומני שקשה למצוא נוסחה אשר תצליח להסביר זאת למי שאיננו מאמין באמונה תמימה שהכול לטובה - הכול כולל הכול, גם אם אנו, בני אנוש, איננו מבינים זאת, ולעולם לא נצליח להבין זאת.

אמו של אבי - כמו גם אמה של אימי - שתיהן ניצולות שואה, שתיהן בשנות התשעים לחייהן. כאשר הייתה אמה של אמי, נערה צעירה, נלקחו הוריה אל אחד ממחנות הריכוז הקשים והאיומים ביותר שהיו שם בגרמניה, עקבותיהם נעלמו, אך ידוע היה כי מן המקום אליו נשלחו, איש לא חזר בחיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אחיה, היה בן שבע עשרה בלבד כששמע שהוריו נלקחו אל מותם, והחליט לנקום. התגייס לחיל האוויר הבריטי לאחר ששיקר אודות גילו הצעיר - גויס כטייס קרב וכשטס מעל שמי גרמניה הופל והתאחד בגנזי מרומים עם הוריו ושאר בני משפחתו.

סבתי, ברכה ארונסון, נותרה לבדה בעולם, אך שאבה כוחות, לא ברור מנין, והקימה משפחה לתפארת. סבתי השנייה, אמו של אבי, רחל טוקר שתחי', איבדה גם היא את כל יקיריה וכל משפחתה המורחבת בפוגרום שעשו הליטאים בשלהי המלחמה ובאכזריות שאין דומה לה.

אביה היה רב באחת העיירות שבליטא, הוא הוכנס יחד עם כל משפחתו הקרובה, ילדיו ובני קהילתו אל בית הכנסת, והצוררים הציתו את המבנה על כל יושביו הרבים. הי"ד.

המשותף לשתי סבתותיי הוא אחד. הם באו ממקומות אחרים לגמרי, אחת מברלין ואחת מליטא, שתיהן איבדו בצעירותן את כל משפחתם, אך שתיהן גם החליטו לא להתייאש, לא לשקוע אלא להקים את המשפחה מחדש. שתיהן הרגישו ובצדק שניצחו את היטלר וחבר מרעיו.

אמו של אבי שהצליחה להימלט מציפורני הליטאים המרצחים - היגרה לארה"ב ומשם אח"כ לארץ ישראל, וכיום ממרום גילה - מעל תשעים שנה, משקיפה בנחת עד אין קץ על למעלה ממאה בניה, נכדיה וניניה. גם סבתי השנייה זכתה לנחת שקשה לתאר ומעשרות רבות של צאצאים ונינים. היא נפטרה לפני חודשים ספורים בשיבה טובה - לאחר שהקימה משפחה חדשה וענפה בעולם.

כששאלתי אותה בשנה שעברה, מה היא עונה לכל השואלים - מה חטאו קדושי השואה הי"ד - היא הזדעזעה, שמה את אצבעה על פיה, וסימנה לי לשתוק מיד. "אסור לנו לשאול שאלות. אין לי הסבר למה רק אני נשארתי בחיים מכל המשפחה - אבל עם ישראל חי, ואני נקמתי בנאצים כשהקמתי את המשפחה מחדש, ניצחתי את היטלר" . אם סבתי, זאת שחוותה את השואה ואיבדה את הוריה, אחיה וכל משפחתה מאמינה באמונה תמימה, לא שואלת שאלות ובחרה בחיים, הקימה שבט שלם של צאצאים שממשיכים את העם היהודי ומורשתו, אז למי כן יש את הזכות לשאול שאלות ותמיהות?.. רק אלו שהיו שם, ועודם אתנו יכולים לשאול, לענות וגם להשתיק.

ואולי, אולי דווקא מסוד תקומתו של העם היהודי - למרות השואה האיומה, כפי שמשתקף בעדויות ממשפחתי, וממקרים דומים של עשרות אלפי ניצולי השואה שקמו מחדש לתחיה - ניתן לראות את אותה ישועה, אותו אור, אותו נס שכולנו מחפשים בשואה. למרות שניסו להשמיד את כולו - העם שרד והקים מורשת ענפה כפי שאנו רואים היום. וכשיש כאלו ששואלים היכן בורא העולם - הוא זה שהביא לכל אלו שנמלטו מתנורי הגז וממחנות ההשמדה, את הכוח לשרוד, להתרומם ולהתאושש.

מצאתי טעות בכתבה