ידידיה מאיר - שבת, שלום
ידידיה מאיר (צילום: שלומי כהן, כיכר השבת)

1

זה היה בשבת בצהריים לפני כשלושים שנה. אחרי הסעודה רציתי להפריח בועות סבון ממיכל פלסטיק קטן שקיבלתי במתנה בקבלת שבת בכיתה. "אבא של שבת" של אותו שבוע היה יצירתי והחליט לא להביא לכולם ממתק אלא בועות סבון. רגע לפני כן, שאלתי את הוריי אם מותר לעשות את זה בשבת. אז אבא שלי הביא לשולחן ספר אדום ועבה שהיה כתוב עליו באותיות מוזהבות "שמירת שבת כהלכתה", ופתח אותו באינדקס הארוך שבסוף. הוא עבר מהר עם האצבע על ערכים רציניים כמו "דיני העברה מרשות לרשות", "דיני בישול בשבת" ו"דיני חולה שאין בו סכנה", עד שהגיע למילים "בלונים, עשייתם ממי סבון". יחד פתחנו את פרק ט"ז שכותרתו "משחקים בשבת וביום טוב". אבא שלי הגיע לסעיף המתאים, סעיף ל', ואמר לי: "קח, תקרא ותחליט". עוד לפני שקראתי, התלהבתי. כמה מפתיע היה לגלות שיש רב אחד, מחבר הספר, שבתוך כל הנושאים החשובים הקדיש פרק שלם למשחקי הילדות שלי. מאז עיינתי בפרק הזה עשרות פעמים במהלך שבתות חיי. חמש אבנים, גולות, סקטים, כדורגל, קיפולי נייר, דומינו, לגו, ערסל, שחמט, פלסטלינה. שום נושא אינו ילדותי כשמדובר בפסיקת הלכה.

וכך נכתב שם על בועות הסבון שלי: "אין לעשות בלוני אוויר במי סבון, אך אין למנוע ילדים מלעשות כן". אני זוכר את הרגע הזה עד היום, הוא היה בשבילי מעין טקס התבגרות הלכתי. כי אם אני מבוגר, אז אסור לי. אבל אם אני ילד קטן שסתם מפריח בועות סבון להנאתו, אין למנוע ממני מלעשות כן. אבל רגע, אני ילד שהוא מספיק גדול כדי לקרוא את ההלכה הזאת ולהבין אותה לבד. אז מה אני בעצם?

2

כשהתבגרתי, הייתה לי הזכות להכיר מקרוב את האיש שמאחורי ספר ההלכה הנפוץ ביותר בעולם היהודי. בירושלים, בשכונת בית וגן, נפתחה אז ישיבה ששמה הרשמי היה 'חכמת שלמה', אבל הכינוי שלה היה פשוט "נויבירט". הרב יהושע נויבירט, מחבר 'שמירת שבת כהלכתה', הקים אותה. כלומר, הקים גם אותה.

הוא מסוג האנשים שהיו לאגדה כבר בחייהם. כולם ידעו שמדובר באימפריית תורה וחסד של איש אחד: לימוד תורה בלתי פוסק, ניהול שורת מוסדות, פסיקת הלכה לרבבות, ייעוץ הלכתי לבית החולים 'שערי צדק', החזקת גמ"ח הלוואות ענקי, העברת שיעורים בסמינרים לבנות, עיסוק אינטנסיבי בכשרות, בעירובין ובמקוואות בארץ ובחו"ל ועוד ועוד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ובתוך שלל העיסוקים היה לו גם זמן, לרב נויבירט, באותו חורף של שנת תשנ"ו, לשים לב לבחור בן 19 שלא כל כך הסתדר בישיבה שלו. הוא קרא לי אליו הביתה בוקר אחד, בתקופה של קשיים ומשברים בלימוד התורה, ובמקום איזו שיחת חיזוק אמר לי: "בוא, נדבר בדרך, אתה תתלווה אליי". ההליכה עמו הייתה בעצמה חתיכת שיחת חיזוק. כמה יכול אדם אחד להספיק, ובכמה פשטות וחיוניות: יצאנו יחד מביתו הצנוע שברחוב ברגמן בפאתי בית וגן בהליכה מהירה, כמעט ריצה. הוא היה אז בן 70, אני כאמור בן 19, וממש התקשיתי לעמוד בקצב. הוא רץ לבנק הפועלים ברחוב הפסגה, לטיפול בענייני הגמ"ח שלו, ומשם חצה את הכביש בצעדים נמרצים לישיבת 'קול תורה' שבה למד כשעלה ארצה כנער אחרי השואה ובה לימד עד יומו האחרון. ואיך נכנסים למבנה הישיבה? מהשער הראשי? מה פתאום. הרב נויבירט נהג להיכנס מהדלת האחורית של המטבח, מכניסת הספקים, לברך בברכת "בוקר טוב" את המבשלות, לבדוק כמה ענייני כשרות, ורק אז נכנס לבית המדרש הגדול, למסור את שיעורו. ולאן ממשיכים מישיבת 'קול תורה' החשובה? כמובן, לגן הילדים הסמוך. כן, גם זה היה חלק ממסלול הבוקר הקבוע של הרב נויבירט, כשבדרך אנשים לא הפסיקו לגשת אליו ולשאול שאלות.  

הסתכלתי עליו, ב"ריצת הבוקר" שלו. זה מסלול שהוא עשה יום יום, בשעה קבועה, במשך עשרות שנים (בשנים האחרונות, כשרגליו בגדו בו, לא ויתר ועשה את הדרך בעזרת קלנועית). בכל מקום שידר לכולם, מהפקיד בבנק ועד לאברך ברחוב, פשטות ונגישות. בחליפה קצרה - ולא בפראק כמנהג הרבנים - ומגבעת אברכים פשוטה, הוא לא היה נראה כמי שבורח מהכבוד, אלא כמי שבכלל לא יודע מהו. לא מכיר בו. מה לו ולגינונים, מה לו ולתארים. לכן לא פלא היה לגלות עם פטירתו, שמי שלא הכיר אותו אישית בכלל לא ידע איך הוא נראה. פרצופו לא התנוסס בעיתונים, באתרים ובמודעות. כך שלמרות שאין כמעט יהודי שומר שבת בעולם שלא נעזר בספרו המכונן – מעטים ידעו לזהות אותו.

3

השבוע התגלגל לידיי קובץ מרתק מתוך התכתבות פנימית של רבנים בציונות הדתית על הרב נויבירט זצ"ל. אותם הוא לא לקח לבנק ולגן הילדים, איתם הוא ישב ולמד. אצלו הם עשו "שימוש תלמידי חכמים". הנה כמה מהסיפורים שהותר לי לפרסם מתוך הפורום הזה, בעילום שם:

"היינו חבורת אברכים צעירים", כותב אחד הרבנים, "כולנו עם כיפות סרוגות. בזמן הלימוד איתו הגיעו אנשים עם שאלות רבות בטהרת המשפחה, חלקם חרדים מאוד. הרבה פעמים הוא אמר לשואל: גש אליהם, תשאל אותם, אני סומך עליהם. היה להם קשה, אבל הוא דחק בהם. אחר כך גם הוא כמובן אישר את הפסיקות שלנו. זה נתן לנו המון כוח ואחריות והרגשה טובה, איך פוסק כזה גדול מתייחס אלינו, למרות ההשקפות השונות. יום אחד אפילו שלח אותי לשכונה חרדית, כמומחה מטעמו בנושא העירוב, לבדוק עניין מסוים".

 

 (צילום: שלומי כהן, כיכר השבת)
הלוויית הרב נויבירט זצ"ל ביום שלישי שעבר, בית וגן, ירושלים (צילום סלולרי: ידידיה מאיר)

 

רב אחר כותב על הגמ"ח המפורסם שהרב נויבירט פתח על שם בתו התינוקת שנפטרה בעריסה: "זה היה גמ"ח מסודר מאוד עם כללים נוקשים וניהול 'ייקי' בלתי מתפשר. אלפים קיבלו לאורך השנים הלוואות ללא ריבית, כשהכול שקוף ומפוקח ומדוקדק. הרב, למשל, סירב לנסוע במוניות כי אמר: 'אני מנהל גמ"ח. אם אנשים ייראו אותי במונית הם עלולים לחשוב כל מיני דברים'. יום אחד הגיעה אישה קשת יום וענייה, ללא ההמלצות והמסמכים שהוא תמיד דרש. הרב אמר לה שהוא מצטער, אבל הוא לא יכול לתת לה כסף, והאישה זעמה. הוא נתן לה 100 שקלים מכספו הפרטי, אבל הסביר לה שוב ושוב: 'נותני הכסף לגמ"ח סומכים עליי כי אני מקפיד פה על כללים מסוימים. זה לא הכסף שלי'. האישה התחילה לקלל את הרב. פשוט לקלל. רצינו לסלק אותה, אבל הרב אמר לנו: 'לא, אל תעשו דבר'. הוא נעמד ליד החלון והסתכל לרצפה בתנוחה מיוחדת. פשוט שמע ושתק. האישה קיללה וקיללה, עד שהטיחה: 'הלוואי שימותו כל בניך עוד בחייך!'. הרבנית, שהייתה חלק בלתי נפרד מממלכת התורה והחסד של הרב, שמעה את הצעקות, נכנסה לחדר ואמרה לה: 'בואי בבקשה, יש לי משהו לומר לך'. רק כך האישה הסכימה לצאת. ואז, כשנסגרה הדלת, הרב נויבירט אמר לנו: 'עד היום לא ידעתם מה זה 'שימוש'. היום למדתם. אתם חושבים שכאשר תהיו רבנים תיהנו מהכבוד שיחלקו לכם? להיות רב ואיש ציבור זה אומר לסבול ביזיונות וחשדות ולספוג הכול. זה מה שאתם הולכים לקראתו. ואם אתם אומרים: אף על פי כן אנחנו רוצים להיות רבנים – זה נקרא קבלת עול הציבור באמת'".

רב שלישי כתב שם לעמיתיו על היושר והדקדוק של הרב נויבירט: "פעם, אחרי תאונת רכב, אמר לי השמאי שמלבד הנזק של התאונה אפשר להוסיף כמה שריטות ודברים אחרים שכבר ממילא היו קודם ברכב. השמאי אמר שזו טקטיקה ידועה. כך עובד השוק, וככה עושים כולם מכיוון שבין כה הביטוח לא נותן מאה אחוז מהערכת השמאות, אבל אם השמאי יעריך סכום גבוה יותר, הפיצוי יהיה קרוב יותר למציאות. הלכתי לשאול את הרב נויבירט והוא הנהן בראשו: 'השמאי צודק'. אבל אז הרים את ידיו וקרא: 'אבל מה אעשה שהתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'?'".

הסיפור הרביעי עוסק בדרשת שבת הגדול שנתן הרב מדי שנה בערב פסח. אחרי שהסביר את הלכות פסח בבהירות, עבר לדבר על ענייני מוסר. "אני זוכר כילד", כותב אחד הרבנים, "שהוא דיבר על השכונה שלנו, בית וגן. הוא אמר שיש בה בתי כנסת, ישיבות, תלמידי חכמים, אבל שברחוב התחתון, רחוב עוזיאל, גרים תושבים חילוניים רבים. ואז הוא שאל: האם הם מרגישים שם את התורה שלומדים ברחובות מעל? האם התורה שלנו משפיעה שם? איך יכול להיות שהרחוב מעליהם כולו תורה, ושם לא מרגישים?".

4

מסע ההלוויה של הרב נויבירט יצא מהבית שבו גר בחמישים השנים האחרונות, ועבר בכל התחנות היומיות שלו בשכונת בית וגן. ישיבת "נויבירט", ישיבת 'קול תורה', בנק הפועלים, גן הילדים. "מעולם לא פגשתי אותו. אבל כששמעתי הבוקר את הידיעה המצערת על פטירתו הרגשתי שאני חייב לבוא לכאן", אמר לי מישהו שטרח להגיע מרחוק להלוויה, למרות שהכיר את המנוח רק מספריו. "בעצם, הרב ששאלנו אותו הכי הרבה שאלות הלכתיות, גם אם לא בפניו, נסתלק מאיתנו".

בימים אלה של קרע בין המגזר החרדי והציוני-דתי (ואולי צריך לומר: בימים אלה של קרע בתוך הציונות הדתית עצמה) הייתה ההלוויה של הרב נויבירט זצ"ל הזדמנות להיזכר, לכמה רגעים נדירים, כמה רב המשותף והמאחד, ועד כמה הוא חשוב ומהותי יותר. כן, בועות הסבון השבתיות יהיו כאן גם אחרי הקואליציה הנוכחית. רבבות בני אדם עמדו שם שעות בשמש הקופחת והקשיבו לסופדים שמיררו בבכי על הישיש בן השמונים ושש. תושבי התנחלויות, ראשי ישיבות, גאב"ד העדה החרדית, וסתם המוני עמך ישראל.

זה המשיך גם בשבעה. בדרך לניחום האבלים פגשתי בחדר המדרגות הקטן את נתי גרוסמן, עורך העיתון הליטאי 'הפלס', ואת הרב גדעון פרל מאלון שבות. שניהם באו לנחם ולספר למשפחה על הקשר האישי שלהם לנפטר. גם במובן הזה, חבל על דאבדין.

5

ואצלנו בבית, בשבת האחרונה, אחרי הסעודה, הילדים רצו לבנות אוהל. לא אוהל אמיתי שבונים בחיק הטבע, אלא אוהל-ילדים משמיכות וסדינים שנפרשים בינות לספות הסלון. "אבא, מותר לבנות אוהל בשבת?", שאל הגדול. אז הבאתי לשולחן השבת ספר ישן, אדום ועבה, שכתוב עליו באותיות מוזהבות "שמירת שבת כהלכתה", ויחד דפדפנו לפרק "משחקים בשבת ויום טוב".